פסק-דין בתיק ת"א 57975/96

1.         התובעת, ילידת 22.03.1941, הגישה תובענה נגד הנתבעת, בה עתרה לחייבה בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה עקב תאונת דרכים, שאירעה לה ביום 25.7.94.

2.         על פי הנטען בכתב התביעה, נפגעה התובעת בתאונת דרכים בעת שנהגה במכוניתה. אין חולק על תחולת ביטוח החובה בנסיבות. כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת בכל חלקי גופה ופונתה לבי"ח וולפסון (להלן: ביה"ח), שם קיבלה טיפול ראשוני ושוחררה לביתה בלא שאושפזה עם הוראות לשימוש בצווארון אורטופדי, למנוחה, והמלצות להמשך טיפול ומעקב. ב- 27.7.94 פנתה התובעת שוב לחדר המיון בביה"ח מאחר וסבלה מכאבי ראש ובחילות. לטענתה, היא טופלה על ידי רופאים שונים בטיפולים שונים אשר גררו הוצאות מרובות מצידה. התובעת תמשיך, לדבריה, לסבול כל חייה מכאבי ראש, עייפות, בחילות, כאבים ומגבלות תנועה שונות. כתוצאה מהתאונה לא הייתה מסוגלת היא לעבוד במשך כשנה וכאשר חזרה לעבודתה היקף עבודתה הצטמצם והיא התקשתה לתפקד. זאת ועוד, התובעת לא יכולה לבצע בעצמה את עבודות הבית השונות והיא נעזרת בעזרה בשכר. עקב התאונה פוחדת התובעת לנהוג במכונית והיא נאלצת להיעזר במוניות ומכאן שהוצאות נסיעותיה גדלו.

3.         הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. בתחילה היא כפרה באמיתותו ותוכנו של טופס המשטרה אשר צורף כנספח לכתב התביעה, וטענה כי המדובר הוא  בתאונת עבודה. מאוחר יותר (ב-19.02.01), הודיעה הנתבעת כי היא איננה חולקת על עצם ארוע התאונה נשוא תביעה זו ועל קיום תעודת ביטוח בת-תוקף נכון למועד התאונה. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת הייתה כי בביטוח הרכב של התובעת שותפה גם חברת "אבנר", איגוד לביטוח נפגעי  רכב בע"מ, יחד איתה כאשר הנתבעת חבה בשיעור של 30% ואילו חברת אבנר חבה בשיעור של 70%. לטענתה אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על ידי התובעת לבין התאונה המוכחשת כשלעצמה. לחילופין התובעת לא עשתה כלל או די להקטנת נזקיה הנטענים. האחרונה אינה זכאית לקבל כל פיצוי בגין טיפולים רפואיים ו/או הוצאות רפואיות, שכן היא זכאית לקבל את מלוא הטיפולים הרפואיים חינם מקופה"ח, וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ה - 1995.

לטענת הנתבעת אף אם ארעה התאונה, המדובר הוא בתאונה קלה ביותר והפגיעה ממנה סבלה התובעת הייתה פגיעה פעוטה, ממנה החלימה לחלוטין. הנזקים הנטענים על ידי התובעת הינם מופרזים, מוגזמים וללא כל אחיזה בדין ובמציאות והיו קיימים עובר לתאונה הנטענת. מספר ימים לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה הקודמת והיא מתפקדת באופן מלא וללא כל מגבלות.

שיעורי הנכות הרפואית

4.               לצורך קביעת דרגת נכותה הרפואית של התובעת מונו 3 מומחים רפואיים מטעם בימ"ש: פרופ' מלמד כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגי; ד"ר אבנטוב כמומחה רפואי בשטח האורתופדי; פרופ' טיאנו כמומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי.

פרופ' מלמד קבע בחוות דעתו כי הבדיקה הנוירולוגית שנערכה לתובעת הייתה "תקינה לחלוטין" וכי "אין הוא מוצא אצלה כל נכות בתחום הנוירולוגי בעקבות התאונה הנידונה".

ד"ר אבנטוב קבע בחוות דעתו כי בעקבות הפגיעה (בתאונה) נגרמה חבלה לעמוד שידרה הצווארי אשר הותירה הגבלה בתנועותיו. בהסתמך על ממצאים אלו נקבעה לתובעת נכות אורטופדית צמיתה של 10% לפי תקנה 37 (5) (א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). בנוסף, קבע ד"ר אבנטוב נכות צמיתה של 5% לפי תקנה 35 (1) לתקנות עקב חבלה בברך שמאל.

פרופ' טיאנו קבע בחוות דעתו כי אומנם קשה לתאר באופן ברור את גבול ההשפעה של בלוטת התריס והטיפול בה על מצב הפגיעות, אך ניתן בהחלט לראות את מצב הפגיעות כקשור גם לתאונה. בנוסף קבע כי מעבר לסימנים האובייקטיביים שנצפו, קיימים גם סימנים נסיבתיים הקשורים למהלך המשפט, ובסופו של דבר קבע נכות  פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10%.

הנכות הרפואית המשוקללת עומדת, על פי חוות הדעת, על 23% לצמיתות.

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי החבות וכל שנותר לדיון הוא הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה.

5.         התובעת  טוענת כי ד"ר אבנטוב קבע לה נכות מינימליסטית ביותר, שכן הוא נמנע        מלקבוע נכות בגין הכאבים (בצוואר ובראש) והמגבלה בתפקוד שהפגיעה בצוואר גורמת. לכן, היא מבקשת שייקבע כי הנכות בגין הפגיעה בצוואר היא 20%. בנוסף, מבקשת התובעת לקבוע נכות בשיעור של 5% בגין החמרת השינויים הניוונים בשורש כף יד ובפרק כף יד ימין. לגבי קביעת שיעור הנכות  בגין שחיקת מפרק הברך (5%) וכן לגבי קביעת אחוזי הנכות שקבע ד"ר טיאנו, בשיעור של 10% לא מעלה התובעת כל טרוניה. לדידה, מסתכמת הנכות הרפואית המשוקללת ב- 35%.

6.         מנגד טוענת הנתבעת כי אין כל קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לבין התאונה וסביר יותר לייחס את הנכות שנקבעה לאישיותה הבעייתית, חוסר אמינותה, מצב רפואי קודם וטראומות שחוותה התובעת בעבר. בנוסף טוענת הנתבעת כי המומחה קבע שהמשך טיפול נפשי היה מאיין לחלוטין את הנכות. לחילופין, הנכות הנפשית שנקבעה ע"י פרופ' טיאנו גבוהה יתר על המידה והנכות הקיימת בפועל נמוכה לפחות ב-50% מקביעה זו, אולם אין לקחת בחשבון נכות זו בחישוב פיצוייה של התובעת, הן מהטעם שמדובר בנכות קלה ללא כל השלכה תפקודית והן מן הטעם שהתובעת כשלה ולא מילאה אחר חובתה להקטנת הנזק.

הנכות אשר נקבעה בתחום האורטופדי גם היא גבוהה יתר על המידה, לשיטת הנתבעת, ואינה תואמת את המגבלות הקיימות בפועל. הגבלת התנועות בע"ש הצווארי קלה ביותר ולתובעת לא נגרמה כל נכות בברכה. בטרם הגיעה התובעת למומחה, לא התלוננה היא אף לא פעם אחת במהלך ביקוריה הרבים אצל רופאים, על כאבים או רגישות כלשהי בברך שמאל, והמומחה התבסס בחוות דעתו על בדיקה בודדת הדורשת את שיתוף הפעולה של התובעת, אשר לה כמובן עניין בתוצאות הבדיקה. בנוסף, לתובעת לא נגרמה כל נכות בידה או בראשה וכך קבע גם ד"ר אבנטוב.

דיון

7.         מעיון בחוות דעתו של ד"ר אבנטוב, שמיעת עדותו והתרשמותי הימנה עולה כי חוות דעתו ניתנה לאחר ראיית תמונת המצב הכוללת בהביאו בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים עובר לתאונה ובהתבסס על הממצאים הרפואיים. עיקרי מסקנתי זו יפורטו להלן.

בחקירתו נשאל ד"ר אבנטוב  האם המחלות מהן סבלה התובעת (פסוריאזיס ותת-פעילות של בלוטת התריס) יכולות לגרום לפגיעה בעמוד השדרה. תשובתו הייתה כי תיאורטית מחלות אלה יכולות לגרום לפגיעה בעמוד השדרה, אבל מעשית לא במקרה הזה (עמ' 14 שורות 4-11). ובהמשך:

" ש. אם יש עדות או רמז לפגיעה בעמוד השדרה לפני התאונה זה יכול להעיד שהמחלה התקדמה עוד ופגעה בעמוד השדרה?

ת. במקרה שלנו אין עדות לכך. אילו היה רמז לכך הייתי מביא את זה בחשבון בקביעת אחוזי הנכות".